- המבקשים ביקשו ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי שומת המקרקעין שהוצאה על ידי המשיב, לצורך קביעת דמי היוון של מקרקעין שהוחכרו להם, בטלה.
-
לטענת המבקשים:
א. המקרקעין נשוא הדיון הוקצו ביום 28.1.73 לאבי המבקשים ז"ל, להקמת תחנת דלק ולשטחים מסחריים, במסגרת שיקומו כנכה צה"ל. לאחר פטירת האב, ובעקבות פטירת האם לאה כהן ז"ל, שנפטרה ביום 4.1.04, הוקנו למבקשים הזכויות במקרקעין הנ"ל.
ב. על פי חוזה החכירה התחייבו המבקשים להחכיר בחכירת משנה את זכויותיהם לחברת דלק שמספקת את הדלקים לתחנה, ומעניקה למפעיל התחנה עמלת הפעלה, ובהתאם לכך הוחכרו כל זכויות החכירה הראשית של המבקשים בחכירת משנה, ל"פז" חברת נפט בע"מ (להלן- פז), על פי הסכם לחכירת משנה בנוסח שנקבע על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בהתאם לשני ההסכמים הנ"ל, כל תשלומי דמי החכירה השנתיים בגין המקרקעין המוחכרים משולמים למינהל על ידי "פז", מתוקף המחאת חוב והחוכר הראשי מונה למפעיל התחנה בתמורה לעמלת הפעלה, בהתאם להסכם הפעלה שנחתם בין המבקשים לבין "פז".
השטח המסחרי בתחנה הופעל בחלקו על ידי החוכר הראשי וחלקים ממנו הושכרו למפעילי משנה ללא התערבות "פז".
ג. בתאריך 31.1.02, נערך במחוז הדרום של המינהל תחשיב לתשלום דמי היוון עבור החכירה של המבקשים, על בסיס שווי שטח תחנת התידלוק בסך 12,820,000, ש"ח ושווי השטח המסחרי בסך 1,631,702.30 ש"ח, ולאור זאת נקבעו דמי ההיוון בסך של 5,624,775 ש"ח לתחנת התידלוק ו- 238,636 ש"ח לשטח המסחרי.
בשל מחלת האם נמכרו זכויות החכירה הנ"ל ל"פז", בהסכם מיום 14.1.03 שאושר על ידי המינהל ביום 26.1.03.
בשל רצון המבקשים להשיג על גובה דמי ההיוון, ועל הערכת השווי, נאלצו לשלם על פי דרישת המינהל, 75% מהסכום המבוקש ו-25% מהסכום בערבות בנקאית.
לאור זאת הגישו המבקשים שומה נגדית של השמאי אהרון פרידמן, על פיה שווי המגרש לתחנת התדלוק הינו כ-4,300,000 ש"ח כאשר דמי חכירה מהוונים עד ליום 27.1.2022, הינם 1,612,500 ש"ח.
השמאי פרידמן השתית את השומה שלו על השווי של יתרת זכויות החכירה הראשית שבידי המבקשים, כשעל החכירה הראשית רובצת חכירת המשנה המפחיתה את שוויה של החכירה הראשית, כאשר שווי זכויות החכירה הראשית הינם פועל יוצא של עמלות ההפעלה המהוונות להן זכאי החוכר הראשי, בהפחתת הוצאות ההפעלה של המפעיל, שהוא החוכר הראשי.
כמו כן התחשב בכך, כי הייתה ירידה במכירות של תחנת התידלוק שהייתה בכביש היציאה הצפוני מבאר שבע, כתוצאה מפתיחת כביש עוקף שחיבר את כבישי היציאה מאיזורי התעשייה בבאר שבע, ליציאה הצפונית.
ד. עם הגשת השומה הנ"ל, העביר מחוז הדרום של המינהל את השומה כהשגה לשמאית המחוזית של משרד המשפטים, הגברת יעל קאלו, ולטענת המבקשים היה פסול בכך, הואיל והשמאית הנ"ל, היא זאת שמעבירה הנחיות והוראות לשמאי מטעם המינהל לביצוע השמאות, והוא כפוף לה.
לאור עמדתו של השמאי פרידמן, כי יש לבצע את השומה על יסוד יתרת החכירה שנותרת בידי החוכר הראשי, כאשר החכירה כפופה לחכירת המשנה, ביקשה השמאית המחוזית לקבל את עמדת היועץ המשפטי של מינהל מקרקעי ישראל במחוז הדרום, שהביע את הדיעה שיש לבצע את השומה, על פי הערכת של מלוא זכויות החכירה, בלי להתחשב בחכירת המשנה. לאור זאת נותרה הערכה של השמאית המחוזית ביחס לתחנת התידלוק על שווי של 12,830.000 ש"ח. מנגד הכין השמאי פרידמן, חוות דעת נוספת, שהתייחסה אף היא למלוא השווי של החכירה שעמדה על סכום של 6,580.413 ש"ח.
בעקבות דיונים נוספים שהתקיימו, הוציא השמאי הממשלתי חוות דעת על פיה נקבע שהשווי של תחנת התידלוק בסכום של 15,830,000 ש"ח דהיינו: שלושה מיליון ש"ח יותר מהערכת השמאית המחוזית.
ה. יש פסול בכך שהמינהל מסתמך על השמאות של השמאי הממשלתי, ואינו מאפשר ערעור או השגה על השמאות בפני גורם חיצוני נייטרלי ואובייקטיבי, בעת שגם במינהל וגם השמאי הממשלתי הינם זרועות מינהליות של המדינה, והשמאי הממשלתי מצוי במצב של ניגוד עניינים.
3.
בכתב התשובה טען מינהל מקרקעי ישראל:
א. השמאי הממשלתי פועל על פי פרמטרים מקצועיים בלבד, אינו כפוף ואינו מונחה מקצועית על ידי מינהל מקרקעי ישראל בעריכת השומות, הוא כפוף למשרד המשפטים שאין לו כל אינטרס מקצועי פונקציונלי לתוצרי עבודתו של השמאי, כל תכליתו היא שמירה על שלטון החוק, והוא מנותק מבחינה מקצועית ומינהלית מהגורמים הנדרשים לשירותיו.
(בג"צ 1166/05
המועצה האיזורית עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח'. בג"צ 3059/05
ניסים ברכה נ' הכנסת ואח').
ב. הליך ההשגה המקובל במינהל הינו הליך של בקרה מינהלית פנימית, ואין בכך כל פגיעה בזכות יסוד.